היי שמי אלון,

עוד בילדותי, הרבה לפני שבדקתי את היכולות הגופניות שלי, אני זוכר היטב, את המשיכה העזה שהייתה לי, ועודנה, לעולם הרוח. נמשכתי לפילוסופיה והייתי עסוק בשאלות קיומיות כמו "מי אני" ו"למה אני כאן". היום, אני חושב ששם היו צעדי הראשונים בעולם היוגה, הרבה לפני שידעתי לכנות את זה, באמצעות המושג "יוגה". 

כשהתבגרתי קצת, נוצרה לי משיכה ספציפית יותר, לפילוסופיות של המזרח הרחוק. כבר בתיכון, קראתי על הנושא ואף כתבתי עליו עבודות. בתקופה הזאת, התחלתי גם להיות יותר מודע, ליכולות הפיזיות שלי, אלא שפיתחתי סלידה מהן, שלא לומר, שנאה כלפיהן. לא הייתי בשל להבין, שזו מתנה שנתנה לי. מאז, ועד להרבה שנים אחר כך, זנחתי את הגוף שלי, וניתקתי כל קשר איתו. 

שנים מאוחר יותר, טסתי לטיול במזרח הרחוק, ופגשתי לראשונה, את התרבות שבה צמחו, הפילוסופיות והמסורות שכל כך התחברתי אליהן. באתי, לראשונה, במגע ישיר, עם הבודהיזם וההינדואיזם. באותו הטיול, כשהגעתי להודו בפעם הראשונה, פגשתי גם את תרגולי היוגה הפיזיים ושלל תרגולי יוגה אחרים כמו מדיטציה ופילוסופיה. בלי לדעת כלום, נכנסתי לשיעור יוגה, שבמקרה היה שיעור אשטנגה – אז, בכלל לא ידעתי, מה זה אומר. 

אני זוכר שהיו לי הרבה התנגדויות לתרגו הפיזי. באתי ליוגה ולמזרח בשביל למצוא תשובות לשאלות פילוסופיות עמוקות, ולא כל כך הבנתי, איך התרגול הפיזי קשור או תורם לזה. גם אחרי שפגשתי את התרגול הפיזי לראשונה, וגם את עולם היוגה בכלל, היו עוד כמה מחסומים ומכשולים לעבור, בדרך להתמסרות מוחלטת למסע הזה. הייתי צעיר ומלא בספקות, ועדיין לא הייתי בשל לגמרי, לתת את כל כולי ליוגה. אבל הזרע הזה כבר נזרע, ואולי זה כל מה שהיה צריך לקרות. 

המסע שלי המשיך, בלי התמקדות מודעת ביוגה, אבל תמיד סביבה ולצידה.