החורף נהיה חורפי יותר, סגרירי יותר, קר יותר, גשום יותר. אני מרגיש איך הוא מכווץ לי את הגוף, סוגר אותו, תוקע אותו, מקרר אותו, מונע ממנו לזוז בצורה מיטבית. התרגול הופך איטי יותר, זהיר יותר, קשוב יותר, רך יותר.
המלחמה נהייתה ארוכה יותר, מדאיגה יותר, מתישה יותר. המצב נהיה דוחק יותר. הדאגות נהיו קשות יותר. הטראומה נהייתה שגרתית יותר. החשש והעצב, נספגים אט אט בגוף ובמיינד, יותר ויותר. אני מרגיש איך זה מכביד לי על הגוף ונפש. אני מרגיש איך הנשימה מתקצרת. תרגול התנוחות נהיה פנימי יותר. הריכוז נאבד בקלות יותר, הבאלאנס מתערער מהר יותר, העיניים בורחות לצדדים, המיינד אקטיבי ותזזיתי יותר.
ועם כל זה, ולמרות כל זה, אני מתרגל…בוחן את ההשפעות של זה על התרגול שלי, בוחן את ההשפעות של התרגול שלי על כל זה, מתבונן וחוקר, כל שינוי בגוף, כל שינוי במיינד…מה השתנה ומה לא.
המציאות משתקפת בתרגול שלי, ממש כמו שהתרגול שלי ישתקף במציאות שמתהווה.
תמונה: אביעד אורן
