לאחרונה, אני מרגיש שאני חווה, את אחד השיעורים הכי חשובים שלי במסע החיים הזה - השחרור מהטוטליות. מאז שאני זוכר את עצמי, אני אדם טוטאלי שמתמסר ונותן את כל כולי למשהו. אין לי ממש אמצע. לפעמים נדמה לי, שאני תמיד נמצא באחד הקטבים. אני אמנם מנסה להימנע משימוש במילה ״קיצוניות״, כי יש לה קונוטציה שלילית, אך נדמה לי, שזו בדיוק המילה שמתארת את זה בצורה טובה.
מצד אחד, אני מבין את עצמי. הטוטליות הזאת, נותנת לי סוג של שקט - מעין שגרה בטוחה ויציבה. להתמסר למשהו עד הסוף ולהיות בזה לגמרי, כל כולי, לא חצי, לא קצת - הכול, לגמרי. יש בזה משהו משחרר ומרגיע, לדעת שזה אני וזה מה שאני עושה, לגמרי, כל הזמן, לכל החיים וזהו. התמסרות שכזאת, מאפשרת גם הרבה התעמקות והתמקצעות בתחומים ונושאים, מאפשרת הרבה למידה והתפתחות ובלי שום ספק, ומשיגה יעדים ומטרות שונות, בגלל כושר ההתמדה שהיא יוצרת.
אבל ככול שאני מתרגל תרגול פנימי, אני מגלה שוב ושוב, שהחוזקה שלי - ההתמסרות והטוטליות - היא דווקא החולשה שלי, זאת שעוצרת אותי, מונעת ממני להתפתח ומצרה את העולם שלי. היא לא מאפשרת לי לראות משהו אחר כי אני כל כולי במשהו אחד. היא חוסמת אותי מלהיות פתוח למיליון האפשרויות האחרות. היא מקבעת אותי ולא מאפשרת לי להתגמש אל מול שינויים שחלים בי ובמציאות סביבי. וגרוע מזה, היא משתיקה את תרגול המודעות שלי וגורמת לי לפעול על אוטומט, במקום להיות מודע.
ההשתחררות מהטוטליות, טמונה בהבנה שהכול משתנה וזמני, ובמציאות שכזאת, הגמישות הכרחית, ומציאת דרך האמצע, היא חיונית להתפתחות רוחנית ולהתפתחות בכלל, מכיוון שההשתחררות מטוטליות היא גם יציאה מאזור הנוחות, הפתיחות לרעיונות חדשים ואפשרויות חדשות, ובחינה מחדש של הכל, מבעד לעיניים אחרות, כל הזמן.
להשתחרר מטוטליות וללכת בדרך האמצע, מצריך הרבה אומץ, מצריך להשתחרר מזהות ומחוקים שהצבתי, היא מצריכה מודעות מתמדת וכל הזמן, בחינה מחדש של הדברים ומציאת התאמות למציאות המשתנה ולאני שמשתנה כל הזמן. התמסרות היא גם דבר טוב, אבל אולי לא ברמה שמעוורת אותי לגמרי, ולא מאפשרת התפתחות בכיוונים שאפילו לא העליתי על דעתי שקיימים.
צילום: רועי וילנאי